הקומבינה של אסתר חיות עם מיכל סנונית חברתה .

חבר מביא חבר גם אם איננו ראוי .

אסתר חיות המשוררת מיתברר מכירה את הגברת מיכל סנונית .

בבחירתה של ביתה תמר סנונית פורר לא הצהירה חיות  על היכרותה האישית איתה ואת אימה .

תחקיר שנעשה הבהיר שהקומבינה נמצאת רק בבתי המשפט שממנים אנשים שאינם ראויים והפעם מונתה סנונית פורר להיות שופטת משפחה ומחסלת גברים סידרתית.

סנונית פורר משקרת ללא מורא רומסת זכויות אבות וילדים ונותנת יד לגידול יתומים לאבות חיים.

אסתר חיות מסרבת לטפל בהדחתה של ביתה של חברתה שאיננה ראויה להיות  מחלקת התה שלך בית המשפט .

מיכל סנונית, משוררת, סופרת ילדים ועיתונאית, נולדה וגדלה בקיבוץ עין החורש וכיום מתגוררת בתל אביב. היא למדה ספרות עברית ותולדות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב והייתה עיתונאית ב"על המשמר". היא כתבה 12 ספרי שירה למבוגרים, שזכו להצלחה רבה, וספרים רבים לילדים. בשנת 1985, בעת שהותה באיטליה, כתבה סנונית את "ציפור הנפש", ספר ילדים .

והכי חשוב לא טיפלה במחלת הנפש של ביתה תמר סנונית שטוענת שילדים מתרומת זרע ילדים טובים יותר ולאבות אין זכויות.

את השירים המוקדמים התחלתי לכתוב בהיותי חיילת. בכלל לא חלמתי להיות משוררת. הייתי רושמת אותם על פיסות נייר, על קופסאות סיגריות, בנסיעה או באימונים. ניסיתי לגרש אותם והם שבו ופקדו אותי. ספרי השירה הראשונים שלי התקבלו במאור פנים גם בקהילה הספרותית וגם אצל הקוראים. האם הייתי משנה בהם דבר מה? סליחה על הישירות, אבל אף לא מילה או שורה או שיר. המשורר הוא כלי, סליחה על הקלישאה, ובתור שכזה הוא מטביע את חותמו בשיר, אך הקורא הוא הקובע. חוויותיו שלו אמורות להיצרב בשיר. אגב, עוד בנעוריי בלעתי כל ספר שירים שנקרא בדרכי. בוודאי הושפעתי מחלקם במסתורין, אולם לא כתבתי כמו אף אחד, למיטב שיפוטי".

כדי להבין תראו מה אומרת תמר סנונית על הקיבוץ בו היא חיה."אין לי נטייה לנוסטלגיה, להיו זמנים. אני גם לא לוקה בעיוורון. היו קשיים ועוד איך. בתור ילדה, אהבתי את החיים בחינוך המשותף. הלינה המשותפת הייתה טבעית עבורי. עד היום בני קבוצתי הם הקרובים לי ביותר, נשארנו כאחים ואחיות, לטוב ולרע. בית הוריי היה חם ומחבק, ואני חושבת שזה מה שקובע בחלוף השנים את זיכרונותיך. והיה צנע. הורינו לא מצאו דשאים ובריכות שחייה כדי להתיישב עליהם ולצדם. ההורים שלנו נאבקו על כיבוש האדמה ועבדו מבוקר עד לילה. אחרי שסיימתי את הצבא התחילו קשיים שאני זוקפת אותם במבט לאחור לחבלי הילדות של הקיבוץ.

זמן רב לא אפשרו לי לצאת ללימודים באוניברסיטה כי בחרתי בחוגים 'לא פונקציונליים' – תיאטרון וספרות – שאינם מביאים 'תועלת' לחברה. הכתיבה והפרסום נראו לרבים כרדיפה אחר קריירה, מילה גסה באותם ימים בחברה הקיבוצית. לגדל את ילדיי בחינוך המשותף שוב לא נראה לי טבעי אלא מייסר. החברה הייתה מאוד שיפוטית. אלו היו הימים. הייתה זו חברה פנאטית וכל מוסכמה שנשברה הייתה קשה לה לעיכול. אני מצדי השארתי כל זאת מאחור. הקיבוץ הוא עבורי בית עד היום, וחבריו יקרים ללבי כאילו אנו פוסעים באותה הדרך. מה לי כי אלין? כזו הייתה האווירה באותם ימים.

האידאולוגיה הכתיבה לפרט כיצד עליו להתנהל בחייו. אודה ולא אבוש: לא נותרה בי כל מרירות. פילסתי את דרכי שלא הייתה סוגה בשושנים, אך אני מאמינה שאדם המפלס לעצמו דרך, מביט אחורנית בהכלה, קבלה וסובלנות. אני אדם אופטימי חסר תקנה, רומנטית בחיי ובשיריי. נולדתי לחלום ואני רוקמת חלומות, כפי שקראתי לאחד מספרי. עם זאת, אני יודעת גם למרוד ולבעוט. פגיעה קשה, גם בתחום הספרות וגם בחיי האישיים, גורמת לשד לצאת מתוכי. אשר לספרות, המיליה הספרותי אינו מיטיב עמי. אני לא מאושרת מכך, אולם, כך אני משננת לעצמי פעם אחר פעם, אם אתלונן זו תהיה חוצפה בפני אלוהים. קיבלתי יותר ממה שיכולתי לחלום עליו".

האמת קיבלה בת בעלת חשש כבד להפרעה נפשית קשה ביותר אשר שונאת גברים ,מיתעללת בילדים ואיננה חוששת ממעשיה ההזויים .

היא משקרת ללא מורא ומסוכנת לציבור ולעצמה .

מיכל סנונית מפעילה את קשריה אצל חברתה אסתר חיות כדי שביתה תמשיך לפגוע בציבור ללא בקרה .

השחיתות נמצאת בבית המשפט לעיניני משפחה ואין פיקוח..